|
ערב אחד הרגיש יוסי שריד שמשהו לא בסדר איתו; משהו מוזר ומדאיג, אם כי לא דרמטי במיוחד : מעט סחרחורת ורגע אחד של טשטוש חושים, של "בלבול".
"כבר ראיתי אותך בכל מיני מצבים – אמרה לו אשתו, דורית – ולא ראיתי אותך עדיין, לזכותך, במצב של בלבול.
אף-פעם לא התבלבלת; גם כאשר טעית, לא התבלבלת".
בעל-כורחו נכנס שריד לבדיקות, וכך בעצם ניצלו חייו.
הבדיקות זיהו בברור גידול במוחו, והגידול גרם לבצקת קטלנית.
הרופאים במחלקה הנוירוכירורגית של בית-חולים "איכילוב", בראשותו של פרופסור צבי רם, הודיעו לשריד שאין מנוס אלא לנתח, ומיד.
"זה הניתוח שלי" הוא תיעוד ספרותי ייחודי ומרתק של הניתוח במוח הפרטי, אבל גם ניתוח המצב הכללי, שנוקב את מוחו ואת ליבו של כל אדם בישראל.
הספר נולד בנסיבות אישיות מיוחדות במינן, ולכן גם דרך כתיבתו היא בלתי-שגרתית.
שריד התחיל לכתוב אותו עשרים וארבע שעות לאחר הניתוח, ולא חדל חודש ימים עד שסיים; זאת כתיבה "בנשימה אחת", ועל-כן גם הקריאה נושמת, ואי-אפשר לקטוע אותה עד תומה.
רק לעתים נדירות, אם בכלל, מתאפשרת כתיבת ספר תחת השפעה של טראומה קשה ושל תרופות חזקות במיוחד, ורק לעתים נדירות מזדמנת קריאה של ספר כזה.
ליוסי שריד, סוס קרבות ותיק, נועד איפוא עוד קרב, והפעם על איתנותו הנפשית והגופנית; הרושם הוא שבקרב הזה הוא דווקא מנצח.
הגידול במוח שמאיים לפגוע בכישוריו הבולטים – שכלו החריף ולשונו הרהוטה והחדה – הוא שעומד לנחול תבוסה.
קרא עוד
קרא פחות
|