|
|
בן אכרים / לורה אינגלס וילדר
הוצאת זמורה ביתן משנת 1987 213 עמודים, כריכה קשה
|
|
|
הלוואי שידעתי לכתוב ככה. לתאר בפשטות כזאת את היומיום שלי. להעניק לו יופי וזוהר ותמימות. כי הוא יפה, אתם יודעים? יפה באמת. החופש הגדול עכשיו, וכולם בבית, והקיץ חמים וזהוב והמאווררים מערבלים זהרורי אבק וליד המיטה שלי ערמות של ספרים מחכות לתורן. בסלון צביק בונה רובוט מקליקס ובא להראות לי איך. שאני אדע. אנחנו מכינים ארוחת צהריים לבד וקוראים לזה מסעדה והבנות מעצבות תפריטים יפהפיים ומפורטים שנשמור אחר כך למזכרת... ובערב אחרי הכלים אני ואמא ולפעמים גם אחינעם יושבות על הספות עם שוקו, והדיבורים והצחוק נסחפים לאט להמהום נינוח.
וזה לא שלא רבים. ברור שכן. זה החופש הגדול, ואנחנו אנושיים, וברצינות, שמונה בני אדם בבית אחד ימים על ימים, איך לא נריב?
וזה לא שאני לא מתוסכלת לפעמים. או צורחת. או מקטרת לחברות בטלפון שעות על שעות.
וזה לא שאין טפסים למלא, והוראות קבע, וכאבי ראש, ובקשות לשלוח, ומאמר שיש לי שלושה שבועות לסיים לכתוב, וציור שעדיין לא התחלתי...
אבל היופי כאן. בכיף שאני מחליפה עם שלהבת במדרגות. בשיר של חברה שמעלה דמעות בעיני. בחיוך העייף של אבא שלי כשהוא חוזר מהמילואים. במישהו מוכר באוטובוס. בדיונים ארוכים בנושאים אזוטריים עם אנשים שזה באמת מעניין אותם. בצביק שמתכרבל לידי בבוקר בשקט בשקט שאני לא אתעורר.
יש כאלה שאצלם לורה אינגלס ויילדר זה שם נרדף לנוסטלגיה. לא אצלי. אני לא חושבת שזאת הפואנטה. סיפור על ילד שאסור לו לדבר עד שפונים אליו לא גורם לי לגעגוע עז לפעם. אם כבר, הספרים שלה עושים שרות נאמן להיסטוריה - בלי ריכוך, בלי פמיניזציה של דמויות נשיות, בלי השמה מאולצת של רעיונות ואידאות מודרניים בפי גיבורים מהדור הישן. אם היתה גזענות, היא תופיע אצלה. אם נהגו להלקות ילדים, היא תכתוב על זה. היא לא מעוררת אצלי געגוע לעבר; רק מוּדעוּת להווה.
אצלי, לורה אינגלס ויילדר היא הקולומבוס של השגרה. ודרך הפריזמה שלה גם אני מגלה את שלי.
וזה אך הולם שקוראים לי עכשיו להשקות את הגינה. הלכתי.
קרא עוד
קרא פחות
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|