|
בהחלטה של רגע חטפתי אותם מן העריסות שלהם, וכך, אחד בימין ואחת בשמאל, קפצתי דרך מרפסת הסלון החוצה, אל הגינה הלחה. הילדים נבהלו כמובן מן היקיצה הפתאומית אבל לא כמו שתי שכנות מהמשך הרחוב שראו אותי רצה בשביל ומתפרצת ישר עליהן, נועצת תינוק בידי כל אחת מהן, ומבקשת מהן לשמור עליהם עד שאשוב. חזרתי הביתה בדהרה ופרצתי אל המטבח לראות מיהו שהבהיל אותי ככה.
בצומת הדרורים המאובק, מול נוף של הרים ושמים, יושב יוחאי ומקשיב למי שבא.
הוא היה ילד דחוי, שקוף כמעט. לא שיתפו אותו במשחקים, לא ספרו אותו בין הקבוצות, ואפילו שאול, החבר הבוגר, הבטיח שיכתוב ולא כתב... עד שבא ר' שמעון והראה לו מי הוא באמת, לימד אותו שהנפש יקרה מאוד וצריך להיות זהיר בה ולשמרה מאוד, והבטיח שעוד יבוא הזמן.
נועה ואבי, דליה וליהי, טלי ואיבגי, נוח ויונתן, שלומית ורחלי, אבא של שושי ואמא שלה, דניאל ואיצי הקטן, לכל אחד מהם וגם לכל האחרים יש צחוק ודמעות, ביטחון וספקות, כאב וחומות, ולכולם, בעומק לבם, יש צומת לבחור בחרות.
קרא עוד
קרא פחות
|