|
תיאור הספר:
"כשנולדתי בפברואר 1961, הייתי מיד לידוענית הקמפוס," מספרת פרדריקה האץ´, גיבורת רומן ההתבגרות המבדר "מחאה משלי". ילדותה ונעוריה עוברים בקמפוס של מכללה קטנה סמוך לבוסטון, שבו מכהנים הוריה כאב-ואם-בית במגורי הסטודנטיות.
צמד הפרופסורים השמאלנים, שהביאו את הילדה לעולם, תורם לא מעט להאצת תהליך ההתבגרות שלה. דייוויד האץ´ ואביבה גינבורג-האץ´ הם הורים מהפכנים, לוחמי צדק ושוויון זכויות, משתתפי קבע בהפגנות, שעושים כמיטב יכולתם לגדל ילדה בריאה בגופה ובנפשה בתוך פנימיית נערות שופעות חדווה והורמונים, ומצליחים לגדל חכמולוגית שדוחפת את אפה לכל התרחשות ונוחה להתרשם דווקא מאשתו הראשונה של אביה:
"בפעם האחרונה שהייתי אצל סבתא ראיתי תמונה של אבא לבוש בטוקסידו ונראה בערך בן עשרים וחמש, רוקד עם אישה שלבשה שמלת חתונה.´
´ומה הסקת מכך?´ שאל אבא.
´טוב, קודם הסקתי שאמא נראתה הרבה יותר טוב עם שיער בלונדיני, איפור מלא ועדשות מגע. ואחר כך הסקתי שזאת בכלל לא היתה אמא."
אלינור ליפמן כתבה רומן מצחיק ושובה לב, שאין בו רגע של שממון. הכתיבה קצבית, מלאת חיים וסוחפת. נפש הנערה הנוחה להתרשם מפעמת בכל השורות, אך המבט הבוגר של הגיבורה המספרת שופך על הכול אור חכם. הסופרת, ילידת 1950, גדלה ועדיין חייה במסצ´וסטס. ספרה, אחד מתוך שמונה רומנים שכתבה, מעיד על עוצמת כישורנה להחיות מצבים ודיאלוגים מתקופה מסוימת ודרמטית בתוך קמפוס נידח אך פרוץ להשפעות הזמן הריאקציוני.
"מבדר כל כך עד שאתה מצטער לראות שהוא מגיע לסוף". (סיאטל טיימס)
"נדיר מאוד לקרוא ספר שאוחז בך בקסמיו בכל עמוד, אך ספרה האחרון של ליפמן מטיל את הכישוף הזה." (נייג´לה לוסון)
"ספר שקל להתאהב בו, מורכב במחינה פסיכולוגית." (ניו יורק טיימס)
|