|
תיאור הספר:
אנשים נוטים להסכים עם דורי. זה מנגנון פשוט: בגלל הגמגום שלו הם משלימים לו את המשפטים, ואחר כך יש בהם איזו גאוותנות שמקשה עליהם לסתור את עצמם. ככה דורי גרם לדובי להסכים לאייר לו את הספר שכתב. ככה נוצר החיבור הראשון ביניהם. קצת אחר כך דורי נסע להודו ודובי התחיל לכתוב לו מכתבים. על חנות השכפול שהוא מנהל. על הגרושה שלו. על האוגר המסכן של הילד המרושע של השכנים. לפעמים גם עם איזה ציור קטן של מה שהוא רואה מהחלון, דברים כאלה. ובהתחלה נראה שדובי די בסדר. שאמנם הוא קצת תקוע עם החיים שלו, אבל מילא, לפעמים דריכה במקום היא דרך לא רעה להחזיק מעמד. אלא שאז הדברים התחילו להידרדר, וזרם המכתבים גבר מאוד. לפעמים מכתב כל יום. לפעמים פעמיים ביום. ואז הם פסקו בבת אחת, ואף אחד לא ידע להסביר לדורי למה. וחוץ מזה, דורי גם רצה לדעת למה דווקא הוא. למה דווקא בו בחר דובי בתור עיניים שיצפו בו מרחוק וידעו עליו הכול. ואולי הוא בעצם רק מתווך פה?
אולי התפקיד שלו זה לשמור את כל המכתבים האלה בשביל דובי, שיקבל אותם מדורי יום אחד, בעוד שנים, ויקרא אותם, וזה יהיה כאילו דובי הזקן מקבל מכתבים מדובי הצעיר? אולי דורי רק מחזיק ככה את החיים של דובי, מין כספת שדובי מפקיד בתוכה את ההווה שלו, עד שיהיה לו הכוח להשתמש בו. ... ספר חכם וקסום על האומץ לגדול, ואף על פי שאחד מגיבוריו סיבירי, הוא עצמו ישראלי כמו ריח הים בנמל חיפה, או כמו המגע של אדמת הגליל כשאתה מרים ממנה חופן ומפורר אותו בין האצבעות. אוגרים סיביריים הוא ספר שלוקח שבויים. בתנועות קטנות, שקטות, הוא מזדחל לו פנימה לתוך הלב ומצחיק אותך, וטורד את מחשבתך, ומנחם, ומחמם אותך מבפנים
|