|
תיאור הספר:
מיכאיל יורייביץ' לרמונטוב, שנהרג בדו-קרב בהיותו בן 27 בלבד, הוא מענקי השירה הרוסית במאה ה-19. בשנותיו האחרונות פנה לכתיבת פרוזה, ובמרכז הרומן היחיד שכתב, "גיבור דורנו", העמיד מעין דיוקן עצמי: פצ'ורין הוא "גבר פטאלי" אפוף חידה, ציני, אדיש, שבע תענוגות, המפיג את שיעמומו באהבהבים ובהרפתקאות. אך למרות האגוצנטריות של פצ'ורין (המוצגת מתוך חדירה דקה לנבכי עולמו הפנימי המפותל), בוחר הסופר לצייר מבעד לעיניו של זה דווקא, ובמבט אירוני, תמונה רבגונית של החברה, וזאת בלי לוותר פה ושם על התבוננות אירונית לא פחות גם בדמותו של הגיבור עצמו. מורכבות זו של הרומן היא מן הסתם הסיבה לכך שג'יימס ג'ויס, בעודו שוקד על ספרו האוטוביוגרפי הלא גמור, Stephen Hero (שלימים התגלגל ב"דיוקנו של האמן כאיש צעיר"), התייחס אליו כך: "מכל הספרים המוכרים לי, היחיד הדומה לספרי הוא 'גיבור דורנו' של לרמונטוב."
הפרוזה של לרמונטוב, למרות עיסוקה בחומרים "רומנטיים" מסורתיים - נופים אקזוטיים, גיבור "שטני" נוסח ביירון, אהבות טרגיות - בסגנונה היא דווקא "קלאסית" לעילא: לשונו של המספר צלולה, "מתורבתת", בניגוד ל"פראות" האפלה של הרומנטיקה. ואולם מרכזיותו של "גיבור דורנו" בספרות הרוסית היא בעיקר בכך שמתוך המיזוג הזה של הקלאסי והרומנטי נולד הריאליזם דווקא: "גיבור דורנו" הוא מאבני הפינה של הפרוזה הריאליסטית הגדולה, הן משום שיש בו עיסוק חריף ואינטנסיבי בחברה בת הזמן, והן משום שגיבורו נהיה אב-טיפוס לשורה שלמה של דמויות ברומן הריאליסטי הרוסי, אלה הנמנות עם טיפוס "האדם המיותר", שסופרים רבים כל כך (ובראשם גונצ'רוב, טורגנייב, צ'כוב) העמידוהו לימים, בוואריאציות שונות, במרכז יצירתם: מדובר בדמות של אדם מחונן, יוצא דופן, בעל כוחות נפש גדולים ושאיפות נשגבות, ההולך לאיבוד בתוך החברה הצארית המאובנת, שאינה מאפשרת לו להגשים את הפוטנציאל הטמון בו
או כמו שאמר אחד החוקרים על פצ'ורין, "נפשו החרבה כמוה כהר געש כבוי.
|