|
תיאור הספר:
"הבעיה המרכזית שלנו היום איננה כמה זמן נמשך המשא - ומתן על פינוי חברון ובאילו תאריכים יבצעו 'פעימה' נוספת של פרישה מחדש. הבעיה שלנו היא חברתית ותרבותית. רוב הציבור בישראל רוצה בחברה דמוקרטית ופתוחה, רוצה בחברת רווחה ורוצה בגילוי סולידריות כלפי אלה שאין להם. אף - על - פי - כן משתלטים עליו הקנאות, הלאומנות והממסדים הדתיים [...] אם לא נבנה כאן חברה אזרחית פעילה ואכפתית אנו עשויים להישאב בלי משים אל תוך הגטו החדש - ישן של קנאות דתית לאומנית אלימה ומסוכנת [...] השאיפה הנושנה להיות 'חברת מופת', להיות דמוקרטיה נאורה, עדיין טמונה בקרב רבים מאוד. זו אינה רק פנטסיה של דור המייסדים. זה חלק מהאתוס הישראלי. לכן צריך להפשיל שרוולים, להתייצב ולעזור". בדברים אלה, מתוך הפרק האחרון, מקופל המסר של הספר הזה. בינואר 1996 הודיעה שולמית אלוני על פרישתה מן החיים הפוליטיים הרשמיים ומהנהגת התנועה והמפלגה שהקימה. אבל טועה מי שחושב שהיא התעייפה, או שקהה עוקצה של הלוחמנות המפורסמת שלה. "שולמית אלוני, גם כשכבר אינה נושאת בתפקידים פוליטיים, לעולם אינה עומדת מבחוץ'', אומרת עליה ההיסטוריונית ד"ר עדית זרטל - שהספר הזה הוא פרי השיחות שהתקיימו ביניהן בחודשים שאחרי הודעת הפרישה. "הסיפור של ארץ - ישראל ושל מדינת ישראל הוא הסיפור שלה. ה'חוץ' בהכרח נהפך ל'פנים' [...] כי אם יש הגדרה או הגדרות לישראליות, אלוני היא בוודאי אחת מהן - בביוגרפיה שלה, בדיבור שלה, בשפת הגוף שלה, בתרבות שלה. ויחד עם זאת ובה בשעה היתה שולמית אלוני כל שנות פעילותה אחת המבקרות הכי חריפות, הכי מכאיבות, של אותה ישראליות שהיא מן המגלמות היותר - מובהקות שלה". הספר הזה - שכותרתו גזורה מאמירתו הידועה של מרטין לותר, "כאן אני ניצב, איני יכול אחרת", - מעלה יותר משישים שנה של זיכרונות: הזיכרון האישי הפרטי שלה; זיכרון תולדות הארץ הזאת בחצי המאה האחרונה, זיכרון התנועות הפוליטיות שהקימה וזיכרון המאבקים שניהלה והמחאות שהנהיגה - זיכרון עמוס וטעון, שאי - אפשר כלל לפרקו לאישי ולציבורי. במארס 996 ו, כשקיבלה את התואר 'הומניסטית השנה', אמר עליה השופט העליון בדימוס חיים כהן: "מאז עמדה לראשונה על במה ציבורית נשמע קולה הצלול, המאדיר כבוד האדם וזכויותיו הטבעיות והיסודיות. היא הרימה את דגל השוויון בין שני המינים ובין גזעים שונים ובעלי אמונות שונות, ואת דגל המדינה כמגשימה האולטימטיבית של כל המוסרי והיפה שבערכי היהדות. ואין כמותה מייצגת ומגלמת היהדות החילונית". הדיאלוג החי המתפתח בין שולמית אלוני ובין בת - שיחתה ד"ר עדית זרטל, הוליד ספר שהוא בעת ובעונה אחת ספר זיכרונות מרתק ועסיסי ו'אני מאמין' אידיאולוגי ופוליטי.
|