|
תיאור הספר:
"הכותב" של הסיפור הזה, שרק בסופו יתברר למה החליט לכתוב אותו, הוא ילד מיוחד, בתחילת ההתבגרות שלו, שאינו מסוגל להגיד מלים בקול. אכן, הוא יודע לעשות קולות בשפתיים, וקולות של נשיפה דרך השיניים והלשון, ויש לו קול יפה, שהוא שומע בתוכו, וכשהוא "שר" הוא שומע את עצמו כמו מקהלה ענקית, אבל חסר לו "הקול השני", החיצוני, שיוציא את הקולות הפנימיים שלו החוצה. הוא גם מסתיר מכל הסובבים אותו (וסיבותיו עמו) שהוא לימד את עצמו לקרוא ולכתוב. עלילת הספר מתחילה כשיום אחד נעלם מן הבית אחיו המבוגר ממנו, קובי. הרפתקאות ההתחקות אחר הדבר הלא - מובן שאחיו מסתיר ("היתה לי הרגשה שקובי התפתה לכרות ברית עם מישהו גדול וחזק, שרוצה משהו שאבא ואמא לא רוצים"), ונסיונותיו של הילד - הכותב להחזיר את אחיו למשפחה והביתה, הופכים בהדרגה למסע שבו מתגבש קולו הפנימי ומוענק ערך ל'אני' ולמה שהוא רוצה להגיד; מסע שבו לומד הכותב להוציא את הקול הראשון שלו, הפנימי, גם בלי לדבר בקול השני, החיצוני. הספר האנושי והחם הזה, ספר של אור וחמלה, הוא ספר לכל הגילים (מ - 10 ועד 100). קוראים צעירים יותר ייהנו מן ההרפתקה המשעשעת, ואילו קוראים מבוגרים יותר ייכבשו לחוויית ההזרה שמעניקה הפרספקטיבה של הילד, וגם יוכלו ללכת הלאה, במסלול שמצביע עליו הילד - הכותב, עם הטענה שהקול הראשון, "האמיתי", אינו דווקא המלים שכולנו משמיעים. 'קול ראשון' הוא הרומאן החמישי של אברם קנטור.
|