|
תיאור הספר:
בהתקרב שנת אלפיים לוקח אותנו הרומאן החדש של א.ב. יהושע עמוק בכיוון הנגדי, אל שנת 999 בלב היבשת "הנידחת והפראית" אירופה, האחוזה התרגשות לקראת שנת האלף, שאולי יופיע בה פעם שניה בן - האלוהים. בן עטר, סוחר יהודי מצליח מטאנג'יר, נוטל עמו את שתי נשותיו, יחד עם שותפו המוסלמי, בתוספת רב יהודי ששכר באנדלוסיה, במסע נועז ומיוחד, שתחילתו בספינה, דרך האוקיינוס והסינה, עד לתוך העיירה הקטנה פאריס, והמשכו ב"תוספת יבשתית", עד לריינוס ולורמייזא. כל זה בנסיון לשכנע את אחיינו לאחות ב"דין תורה" את הקרע ביניהם, ואת שותפותם המסחרית הפורחת, שנותקה לפי תביעת האשה החדשה של האחיין, אלמנה אשכנזיה מוורמייזא, שכפל הנשים של הקרוב הצפון אפריקאי מעורר בה רתיעה ואימה. בבית הפאריסאי של האחיין ואשתו עתיד בן - עטר לנחות עם כל הפמליה שלו, ובהתארחות שהולכת ונעשית משעשת ומדהימה, עם ערבובים "קרנבליים" לא שגרתיים, מתגלגלת ההתרחשות ל"משפט כפול".
ה"מסע" הוא נסיון מבריק לבדוק את אפשרות הדיאלוג בין קודים תרבותיים בתוך העם היהודי, המוסט אל ערב עלייתן של תשי תרבויות יהודיות גדולות - שמתגלה כ"פילוסוף של אהבה", המנסה להבין את החיים בתוך הכפילות המתוחה בין גבר לאשה ובתוכו עצמו. אכן, זהו ספר שאין בו דבר שאינו מכפיל את עצמו ושאינו נשזר משניים, החל מן הסינה שסביב פאריס היא מוכפלת, וכלה בכפל הדתי האירופאי מחד, והיהודי מאידך ("דרומיים" ו"צפוניים"). הכפילות של גבר/אשה כפולה ומכופלת, כי לכל הגברים אסקפט נשי, ולהיפך. ואם בן - עטר הוא היחיד ברומאן שנשוי בפועל לשתי נשים בו - זמנית - הנה פמליית הדמויות הגדולה מורכבת ברובה מאלמנים ואלמנות הנשואים בשנית, שידעו את טעם הכפילות: הגברים נמשכים זה אל אשתו של זה: והנשים מבקשות לעצמן בעל נוסף, כ"כפילות של נפש". יתר על כן, כל דמות רואה את הזולת דרך צללית של אשה או גבר אחרים וטווה אותו אל סיפור שבו הוא בבואה של הוויה קודמת. בני זוג ישנים במיטותיהם של זוגות אחרים וילדים מחליפים הורים. במציאות הזאת, של צלליות ותחליפים, נקרע האדם מבפנים באשמה וחרדה, כאב והשפלה, רתיעה ומשיכה. הסכסוך הפנימי בתוך כל דמות אינו מסוגל להכרעה אחרונה.
האשה השניה לעולם היא קיימת, ואם אינה קיימת במציאות - היא צללית שקיימת בדמיון, ושום חרם דרבנו גרשום לא יוכל לה. ויחידות הבעל, ולאו דווקא כפילות האשה, היא הבעיה של האשה.
ההמרה הזריזה כל - כך של סחורה בסחורה, מסתבכת כשפונים למצב האנושי. כאן ה"תרגום" מ"לשון" ל"לשון" הכרחי ובלתי אפשרי כאחד. הדיאלוג המתוח בנקודת - התפר, הזימרה בדו - קוליות אמיתית - בלי למזג, בלי למהול, בלי להתיך בכוחניות לאחד - אותם חיים בתוך הכפילות - הם הם הדבר שהספר מתמודד עמו. ולקראת תום המסע בין הכפילויות מסתבר שהשליטה והבעלות מוחלפים בשותפות של שוויות מלא, הסמכות מאבדת מתוקפה, הקול הנשי מקבל כוח ונפח, הזכרות הופכת לגבריות שיודעת לבכות, והפתיחות מגששת אחר חירות שאינה מופקרות, ואחר מחוייבות שאינה אסירות.
ויהושע עצמו מגשר בחמימות ובדו - קוליות על פני ים מפריד של 1000 שנים. כשם שפאריס הנידחת קמה לתחיה כשהקורא מזהה בה את הצללית העתידית (עם האטואל, עם האובליסק של הקונקורד במקום עמוד האבנים של הילד אלבז...) - כך בכל דיאלוג אמיתי אמור כל קול לכלול את הקול האחר כאפשרות. הדמיון שאין שני לו של יהושע, והאמפטיה שלו, חוללו רומאן מצחיק, מרטיט ועמוק, שיהיה, לדעתי, אחד מכל "כפל רומאנים" שהוא, שיוצב בפיסגת יצירתו.
|