|
תיאור הספר:
במושבה הרוסית שבסין היא היתה בילדותה המוקדמת ג'וֹי, ואחותה הקטנה היתה אִינָה. "מעכשיו יקראו לאינה יוספה, ולך רינה", קבע הקונסול הישראלי בשנחאי. ההתחלה בארץ היתה אופטימית: "מעכשיו, כשאבא או אמא יפנו אלי ברוסית או באנגלית, לא אענה", כותבת רִנה בת העשר. "עכשיו אני ילדה אחרת, והשם שלי אחר. מתחתי קו ארוך ויש לי התחלה חדשה". אלא שההתחלה החדשה, למרות גאוותה של הילדה על שהארץ הזו שייכת לה, נסדקת עד מהרה.
שכן, "הם" מתחילים להגיע, באוניות ובאווירונים, עם ארגזים, מזוודות וחבילות: כל קרובי המשפחה, דור המדבר, שיעברו כאן, וימשיכו הלאה בדרכיהם כאילו מטרת חייהם היא לנסוע לאנשהו – אבל יוסיפו לאכלס את הספר, עד סופו. לכולם זהויות מעורבבות, שסָפחו מכל תחנות חייהם. יוסל הוא אוסיָה, הוא דון חוֹסה, הוא ג'ו. והם כאילו גורפים בעקבותיהם חצי עולם. ועוד לפני שהם מגיעים ותופסים את החדרים והמטבח והמעברים, הם כבר קיימים בעיני רוחה של המספרת ובחלומותיה, לפי הסיפורים של אמה, סיפורים שבכל השנים הבאות עוד יתווספו להם שמועות וסיפורים משלימים או סותרים.
בשלוש שנות נעורים מתרוקן הבית. נעדרת ממנו האם, המאושפזת בשל מחלה, ונעדר האב, בגלל מקומות העבודה המרוחקים שלו. וכך הופכים החיים לטקסט ולקול, להתכתבות באינספור מכתבים. אחר-כך יֵרדו ההורים והאחות לדרום-אמריקה, ורק המספרת, בגיל צבא, תישאר מאחור, "אצל בן-גוריון על החוף".
את האנקדוטות והתמונות של המשפחה, הסוחפות את הספר, מפליאה ליטוין לספר בכישרון קומי ולירי. במקום בעלילות גדולות מתמקדת הפרוזה האוטוביוגרפית שלה באירועים כביכול-שוליים, בסיפור על ארון שלא נכנס בדלת, באפיזודה על כלב בשעור בלט. אבל כל האירועים הללו נושאים מאחוריהם, כשובל, ערך מוסף, את ההארה הנכונה, הפתאומית, של הרגע.
|