|
הקלסר הוא שקוף ובלתי מוגן ודפיו ניבטים זה מבעד לזה. מוטיב הפָּלִימְפְּסֶסְט, הציור או הכְּתב הרב-שיכבתי, המלווה את שירתה של רחל חלפי מראשיתה, רוחש גם כאן. התודעה השירית עורמת שכבות זו על גבי זו – ואלה מגלות שכבות אחרות, חבויות. שכבות של זמן, מקום,תודעה; של ניים רבים, של עולמות אנוש, חי וְצומח. האז והעכשיו, הזמן האישי והזמן ההיסטורי פועמים בְּרֶגע ההווה החי. מרחבי היקום ועולמו של חֶרק זעיר,בודד – נושמים בו-זמנית. הקלסר עורֵם ומכסה, משקף, אוטם ומגלה. השפה גם היא משקפת שכבות שונות – משקפת, אך גם נוגעת באטימותן של המלים. השפה מבקשת להגיע, להגיה, אך גם מודה, חפויית ראש, בגבולותיה. התודעה הצמאה מבקשת לפענח – אבל נתקלת ומסתבכת שוב ושוב ב'צעיפי אי-ההבנה'. שוב ושוב היא 'מחככת ראשה בּקירות', 'מטיחה ראשה באבן הסף של התוהו'. וכך, הקלסר השקוף מנסה לפתוח אשנבים, אך אלה הם לעולם 'חלונֵי שקופים-אטומים'. התנועה היא לעולם תנוּעה מִתְלַפֶּפֶת בין 'פְּנִימָה חוּץ חוּצָה פְּנִים' – כמו באותה 'טבעת מֶבְּיוּס'. הפרטים הסודיים נִגְלים, נסתרים, נקלעים, נפרמים, נעים רצוא-ושוב, מהבהבים, מטפסים ויורדים 'סולם החבלים' של התודעה.
קרא עוד
קרא פחות
|