|
תיאור הספר:
ספרה של אילנה ברנשטיין נפתח בשיחת טלפון בין בת לאמה בשעת לילה מאוחרת. לאחר שבישרה לאמא על אבחנת הרופא אודות מחלתה של האם בסרטן מקבלת עליה הבת, אלה, סופרת באמצע חייה, את הטיפול באמה המתקרבת אל מותה ובאביה שיישאר בחיים אחריה. .
היא מתלווה לאם בבדיקות ובניתוחים בבתי החולים, אורזת את תכולת בית ההורים בחיפה ומעבירה אותם לדירה סמוכה לדירתה בתל אביב - וכל אלה בשעה שיחסיה עם בן זוגה המשורר הולכים ומתפוררים בעקבות הבגידות הבלתי פוסקות שלו.
בד בבד נפתחים חשבונות העבר בין הבת להוריה, ונחשפת מערכת יחסים מורכבת, לא קלה, מלאה כאב, אבל גם מלאה ברגעים מרגשים
הרופא התקשר אלי. את בטח זוכרת, זה מה שביקשנו.
כן, אני זוכרת. את רוצה לשמור על האמא שלך.
אבל אין לך מה לדאוג, אני לא עשויה מסוכר, למרות הסוכרת.
נראה שזה סרטן, אמא.
ידעתי, היא אמרה, אמרתי לאבא שזה סרטן עוד לפני כל הבדיקות.
בקשתה האחרונה לוכד בפרוזה צלולה שכמעט כל כולה דיאלוגים את הנימים הדקים ביותר בקשר האהבה הטרגי בין הורים לילדים - ההחמצה ההדדית, הכוונות הטובות שהתכסו במרירות ובאכזבה, הרצון והקושי להתקרב עוד פעם אחת, רגע לפני הפרידה האחרונה. דיוקנותיהם של האם והאב, ליאורה ושרלי הגואל, משורטטים בידי בתם בהומור, בחמלה ובכאב.
ספר מלא אהבת אדם וחוכמה, הכתוב בחסכוניות ובדיוק, ומכיל דיאלוגים המצליחים לשחזר את שפתה של האם (ילידת הארץ) ושפתו של האב (מהגר מצפון אפריקה). סגנון הכתיבה "הרזה" מצד אחד - אבל המלא מאוד מצד שני- הופך את הספר לספר יפה הנקרא בנשימה אחת.
אילנה ברנשטיין , סופרת, עורכת ומחזאית, פרסמה שמונה רומנים, ובהם: "שארה, כסותה, עונתה" (1991), "רומן למשרתות" (1997),
"איים של שקט" (1999) ו"עכשיו זה כתוב" (2008).
|