|
תיאור הספר:
הקורא העברי למד בשנים האחרונות להעריך את נטליה גינצבורג כאחת הסופרות היותר מרגשות של אמצע המאה שלנו - על-פי יצירות שפירסמה בעשרים השנים הראשונות של כתיבתה. "מיקלה שלי", שעלילתו מתרחשת בראשית שנות השבעים, ושפורסם באיטליה ב-1973, הוא רומאן מאוחר יותר של גינצבורג, שבו מובאת לשיאה הפשטות הצלולה (והמורכבת כל-כך) של כתיבתה. בעקיפין, בהצטברות הדרגתית, מצטיירת תמונת דמויותיה של גינצבורג, החיות כאילו בנפרדות מעצמן, ואינן מסוגלות למצוא אושר לא בתוך עצמן ולא בקשריהן עם אחרים; שאושרן הוא לכל היותר אשליה של הזיכרון המתרפק כי "רק לעיתים רחוקות אנחנו מזהים רגעים מאושרים בשעה שאנחנו חווים אותם". "קניתי לי צעיף," כותב למיקלה ידידו אוסוולדו; "אני לובש אותו, ומדמיין לעצמי שהוא שלך. אני יודע שזה תחליף. אבל הלוא כולנו חיים על תחליפים." תחליף למה? האם היה ביניהם קשר הומוסקסואלי, סמוי או לא, כפי שרבים בספר סוברים ולא בטוחים? מיקלה הוא צעיר איטלקי שברח לאנגליה. "בעצם לא קל לי לומר מדוע עזבתי," אומר הוא עצמו. האם בשל הסתבכות פוליטית? האם בגלל הבחורה שהכניס להריון, אם אומנם הוא אבי התינוק? האם הוא בורח מעצמו? באנגליה - נישואים קצרים מאוד לפרופסורית אמריקנית לפיסיקה, אלכוהוליסטית, מתפרקים אחרי שמונה ימים, ומכאן הדרך קצרה לסופו של מיקלה, שגם אותו אפשר לספר ביותר מדרך אחת. שורת דמויות (אמו, אחיותיו, ידידו, הבחורה אם התינוק וכו`) כותבות אליו לאנגליה. רוב הדמויות בספר חיות בעצמן "בין הקשרים" - במצב של קשר-לא-קשר בחייהן האישיים, בלי שניתן לקיים את הקשר, אך גם אי אפשר לנתקו. מארה, אם התינוק, שאינה יכולה להיות לבדה בחדר כשהיא מכינה את החלב, מייצגת בכך, פשוט וחד, את כולן. כל הדמויות מנסות להיאחז באיזה זולת, שהן רואות אותו אחרת מן האחרים, ונאבקות על ראייתן זו. הזולת הזה הוא ההיפך מכפי שהן רואות את עצמן, וההיאחזות בו היא כדי למצוא איזו נקודת אחיזה לעצמן. לכל דמות יש איפוא גם מיקלה שלה - אחר משל אחרים. ולמיקלה עצמו זהות נזילה, גם לעצמו וגם לאחרים. המרחק והניכור בין הדמויות מובלטים משום שהרומאן הוא בחלקו הניכר רומאן מכתבים. הדמויות אינן מצליחות לדבר בתוך המלים, שאינן אלא מלים של מה-בכך אפורות, סלחניות ונזילות. האנשים נאחזים בפרטים שוליים,כאילו ארבע ארנבות שאמורות להגיע, ענייני כביסה, הטלפון שלא מתקינים בביתה החדש של האם, וכיו"ב, חשובים ממות האב. אבל מה שנראה תחילה כעיסוק קומי בקטנות צובר בהמשך מימד טראגי מהותי. הפרטים הללו הופכים לרעש שנועד להחריש את השתיקה האיומה; ההיאחזות בהם היא כל מה שיש. שלוש דמויות, בלי שהאחת תדע על המלים של האחרת, משמיעות בסוף שלוש וריאציות: "בני-אדם נאחזים בתשוקות זעירות ומוזרות כשלאמיתו של דבר כבר אינם משתוקקים לכלום" - אומרת האם; "מתרגלים לכל כשלא נשאר לך כלום" - אומרת האחות; "אנחנו מתנחמים בלא-כלום כשאין לנו אלא לא-כלום" מלבד הזיכרון - אומר אוסוואלדו.
|